שלום לכל הקוראים החביבים שמוכנים להקדיש את הזמן ולהרגיש אולי במעט מה אני הרגשתי לפני 48 שעות ועד עכשיו. השנה היא שנת 2008, סוף חודש מאי. תחילת הקיץ. אני יושב עכשיו במטוס, בדיוק נוחת בארץ הקדושה שלנו, אחרי חוויה שמעולם לא אשכח גם אם ארצה ממש. נכון, ניחשתם נכון! בדיוק חוזר מרוסיה וממשחק הגמר של ליגת האלופות שבו אהבתי הנאמנה בחיים אלו, מנצ'סטר יונייטד מנצחת את צ'לסי של גרנט ומניפה את הגביע היקר הזה של ליגת האלופות. רק מהכתיבה רועדות לי הידיים והייתי חייב לעשות זאת בכדי לנצור את הזיכרון הזה לא רק בראש. אחרי חשיבה מרובה החלטתי לשתף גם את האוהדים בארץ שיוכלו להבין במעט מה זה להיות במשחק של מנצ'סטר, מה זה להיות במשחק של ליגת האלופות, מה זה להיות במשחק של מנצ'סטר בגמר ליגת האלופות ועוד להניף את הגביע לאחר שהלב דופק חזק מאד עד כדי כאב בחזה במהלך המשחק.


אני אחסוך מכם את תיאור ההתרגשות בעת רכישת הכרטיס למשחק, כי אני לא אעצור את עצמי. אני רק יאמר שעשיתי את ההחלטה הנכונה ביותר בחיי. ההחלטה הספונטאנית הזאת לנסוע למשחק הייתה כנגד כל הסיכויים. כשהעבודה על הראש ואשתי לא הכי מעודדת, עצרתי את הכול לרגע, חשבתי ומיד החלטתי- נוסעים לרוסיה, למשחק הגמר ולא משנה מי יעמוד בדרכי.

שחזרו איתי, השעה היא 20:00 בערב (שעון ישראל). מאז שנחתי ברוסיה הקרה, לא ניסיתי בכלל להתרגל לקור או להתגבר עליו כי ידעתי שלא אצליח (לפחות לא בשלב הזה כמובן-תבינו בהמשך). לכן התלבשתי בצורה טובה, עטוף ב"צעיף המזל" של יונייטד (לכל אוהד אמיתי יש סוג של סטייה) והלכתי לפאב מקומי עם עוד מאות אוהדי יונייטד מכל העולם. על אף האנטישמיות וכל השנאה- שמדובר באוהדי יונייטד זה כבר משהו אחר- באמת שהעיקר שאתה אוהד את היונייטד וזה לא משנה מי אתה, מה אתה עושה בחיים או איזה קבוצה אחיך אוהד או מאיזו מדינה הגעת. משפחתיות שכזאת לא ציפיתי לחוות.


אחרי שירה אדירה והרגשת משפחתיות עם כל האוהדים הצבעוניים ובעיקר אדומים מבחוץ התחלנו לצעוד לכיוון ה"לוז'ניקי" (האצטדיון). הצמרמורות שעברו בי בדריכת הרגל הראשונה מחוץ לפאב היו מטורפות וההבנה שיכול להיות שבעוד 120 דקות נהיה אלופי אירופה לא חדלה מלהציק לי. הגענו לאצטדיון והחמימות פתאום מכה בך בבת אחת. נכנסים לאצטדיון ואם משהו מכיר את החרשת האוזניים שאתה מקבל בעת עלייה ליציע באנגליה, פה זה אותו דבר רק פי חמש חזק יותר. הלב מתחמם מגאווה מטורפת מנוכח העובדה שהאצטדיון צבוע באדום מלא כמעט. החום הזה חלחל בהרגשה נעימה לכל הגוף עד שאת הקור כבר לא הרגשתי (ממש יליד המקום, רוסי אמיתי). אצטדיון עמוס וגדוש ב-67 אלף צופים נרגשים שלא יכולים לשבת בגלל קוצים טבעיים בישבן בגלל עת להיסטוריה שסוררת באצטדיון.


השעה היא 21:45 (שעון ישראל) והמשחק נפתח, השופט שורק ומפה הלב מתחיל ללכת מכות עם הצלעות, הידיים נכנסות למוד של שנת חורף והברכיים נהיות רכות יותר ממדוזה. משהו בלתי מוסבר קורה לי בגמרים כי פתאום אני נזכר שכך היה בדיוק לפני 10 שנים, בסלון ביתי עם החברים, יונייטד - באיירן מינכן בדקות הסיום. אך הפעם זה אמיתי, אני פה עם עוד 67 אלף אוהדי כדורגל, חווי היסטוריה שעשו את דרכם מכל קצוות תבל וזה קורה לי שרק התחלנו- מה יהיה הסוף? כולי אושר שאני כותב את המילים האלו.


כל דקה חקוקה וצרובה בזיכרון ולא אעשה לכם תקציר. אך נגיע לדקה ה-26, ווסלי בראון, מגן היונייטד מרים את הכדור לרחבה, פתאום יש לי הרגשה טובה והנה זה מגיע.. נגיחה חזקה שסוגרת עונה שלמה של שערים למספר אחת שלנו העונה, כריסטיאנו רונאלדו, מטיסה את הכדור לשערו של צ'ך ללא כל סיכוי לשוער. ופתאום לשנייה שקט והכול נהיה בהילוך איטי... וחזרה למציאות אחרי שנייה- שאגה מטורפת של עשרות אלפי אוהדי היונייטד באצטדיון גורמת לי להרטיב את הפנים עם דמעות שמחה כאלו שחיממו את ליבי ולב הסובבים. אני חושב לעצמי, זהו, השלב הבא זה רק משרוקית שורקת מפי השופט ואנו אלופי אירופה..


עד עכשיו לא נרגעתי, לא מהמשחק ולא מההרגשה הספציפית הזאת וייקח לי זמן אני חושב. אחרי הזדמנויות לשתי הקבוצות והלב שלי שהצטרף ל67 אלף האוהדים כי יושב לידי עכשיו ובגוף אני כבר איני מרגיש שהוא שם, מגיע הדקה הנוראית ביותר- מנצ'סטר כמו מנצ'סטר עושה דרמות בגמר אז למה לא גם עכשיו. דקה 44, בדיוק לפני סיום 45 דקות שנראות טוב, אסיין מצ'לסי ספק בועט ספק מוסר לכיוון שער היונייטד, ואן דר סאר שולח עצמו לכיוון הכדור אך זה פוגע בוידיץ' ומוסט לכיוון למפארד שמול שער ריק כמעט קובע 1-1. אני בשוק, תחושת פחד אופפת ורידים ופתאום מרגישים את הדם זורם. עד אותו היום לא ידעתי כל כך חזק על תהליכים פיזיולוגים של הגוף ופתאום נהיתי ד"ר לביולוגית גוף האדם. דרכו לי על הלב. לא רק שחטפנו גול, זה היה כזה גול שטותי שלא היינו צריכים לספוג. יונייטד ודרמות זה הולך מאד ביחד אז פשוט התחלתי להאמין.


השופט שורק לפתיחת המחצית השנייה, ואותה תחושת הצמרמורת מההתחלה חזרה אליי כשאני יודע כי עוד 45 דקות או אנחנו או צ'לסי אלופי אירופה. צ'לסי מתקיפה, אני עוצם עיניים ולוחש לעצמי שיהיה בסדר. דרוגבה בועט כדור לקורה, הלב שלי עף מחוץ לאצטדיון וחוזר. יונייטד מתקיפה ואני פותח עיניים ומקווה לטוב. ראיין גיגס, מלך היונייטד הבלתי מעורער נכנס משחק וכולנו מריעים ועוד שנייה מתעלפים מהמתח השורר- הדקה היא הדקה ה-90. לאחר זמן פציעות השופט שורק ואני מנסה להירגע וכל הזמן לוחש לעצמי שיהיה בסדר ולא לדאוג.


הערכה מתחילה, כמות ההזדמנויות של היונייטד שוות ערך לזאת של צ'לסי אך נראה כי היונייטד באמת יודעים מה הם עושים וצ'לסי לא בדיוק שם. גיגס בועט ממצב טוב, השוער על הרצפה, אני מניף את הידיים לאוויר ו.. לא! קפטן צ'לסי שייזכר (בעוד כמה דקות לדמות העצובה בסיפור) מציל את צ'לסי מהפסד עם נגיחה. זהו השופט מסיים את ההתמודדות ומתכוון להכריע את המשחק בצורה האכזרית ביותר בעולם הכדורגל. פנדלים.


הצעיף קרוב ללב וקרוב לפה בשביל לנשק את הסמל, אמונות תפלות משחקות לי פינג-פונג עם הנפש אבל אני זורם. במצב כזה אתה כבר לא יודע מה לעשות עם עצמך. האצטדיון גועש ורועש, ההבדל בין מציאות לחלום הוא הבדל דק מאד ושם יכלו להרגיש אותו עוד 67 אלף הצופים. אחרי ניסיון להירגע ואי הצלחה בעניין, הפנדלים מתחילים. כל פנדל זה כמו עולם ומלואו. אחרי בעיטות גם של צ'לסי וגם של יונייטד המצב הוא תיקו 2-2 כאשר רונאלדו, דווקא רונאלדו שלקח אותנו עד לכאן מחמיץ – אירוני- אני כבר מתחיל לחשוב על החזרה הביתה, על זה שפתאום אני לא רוצה להיות פה או להיות בכלל. הפנדלים ממשיכים וזה 4-3 לצ'לסי, נאני בועט את הבעיטה האחרונה של היונייטד, אם יחמיץ, הגביע של צ'לסי, נאני בועט וכובש. 4-4. בעיטה אחרונה של צ'לסי, אם הקפטן ג'ון טרי מבקיע, הגביע של צ'לסי, אני אוחז את הראש, הוא נהיה כבד. מאד כבד. טרי ניגש לכדור, אני לא יכול להסתכל.. ופתאום אותו השקט של השער של רונאלדו, שאגה אדירה של הקהל מרימה לי את הראש ואני רואה את טרי על הדשא אחרי שהחטיא את הכדור לקורה והחוצה. אני כבר לא רואה בשלב זה מרוב דמעות של אושר. הפנדלים ממשיכים והמשחק ממשיך. גיגס בועט פנימה, 6-5 ליונייטד, הלב שלי כבר קבר עצמו באדמה. אנלקה לצ'לסי ניגש אל הכדור, אם הוא מחמיץ, יונייטד אלופים, בועט... ואן דר סאר עוצר. א נ ח נ ו א ל ו פ י א י ר ו פ ה. לא ייאמן. חיבקתי את כל הסינים והפקיסטנים שעטו עליהם צעיפי יונייטד כאילו היו דודים רחוקים והתחלתי לבכות כמו ילד שלא ראה את אימו 10 שנים.


את ההרגשה הזו כבר לא ניתן לתאר במילים ואם אנסה לא אצליח אף פעם. לא רציתי לצאת מהאצטדיון, היה פשוט מדהים. השעה הייתה כבר חצות ולילה נראה אחרת באותו הלילה, מואר יותר, שמח יותר ובטוח אדום יותר. ניצלתי את שהותי ב-48 שעות הבאות לשתייה מרובה והתערבבות עם אוהדים ממקומות אחרים ובעיקר שירה אדירה יחד איתם. עכשיו אני כאן יושב וחושב שחוויה כזאת לא ניתן לשחזר אולי להתקרב אליה במעט בחיים האלו אך זה אף פעם לא יהיה אותו דבר. פשוט מדהים. נגמרו לי המילים. מקווה שהצלתם מעט להתחבר עם הרגשות האלו – במשחק כזה או אחר. ואם עדיין לא? המלצה שלי- קדימה, זה הזמן להגיד להתראות למשפחה ולקרובים, לארוז ולהגיד שלום מנצ'סטר, שלום ליגת האלופות, שלום מנצ'סטר בליגת האלופות ונעים מאד אני ניר. :)

נכתב ע"י ניר ברקוביץ